איתא בספר החינוך, לא תעשה טז מתאר לנו את הציווי "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב מו): "משרשי המצוה: לזכור נסי מצרים, כמו שכתבנו במצוות אחרות, וגם זה גזעו מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרור העצמות ולשברם ככלבים; לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן, בתחילת בואנו להיות סגולת העמים, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה.
ומדים יחד את ספרי הכתובים במועד, וכן שיר השירים שבת בשבתו וכמובן יום יום בלימוד ותפילה לה' יתברך. יהודי תימן שמרו ואחזו במסורת אבות שבעיקרה עומדת אהבת ה'. אך הקב"ה מחייב אותנו לאהוב את החבר שאם לא כן אין רוח הבריות נוחה ושקטה.
